‏הצגת רשומות עם תוויות house. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות house. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

הפרק האחרון של העונה האחרונה


היום ראיתי את הפרק האחרון בעונה האחרונה של האוס. זה לא דבר של מה  בכך.. לאורך השנים סיימתי לראות הרבה פרקים אחרונים של עונות אחרונות של סדרות. אני חושבת שלהאוס היתה משמעות מיוחדת עבורי. קודם כל אני רואה את הפרקים ואת העונות קרוב ל5 שנים. אני מרגישה שהוא ליווה אותי תקופה ארוכה מספיק בשביל שאני אזכור אותו משתלב בפאזל של השנים האלו. עצרתי בעונה ה4 כשטסתי להודו. בחתונה שלי הייתי בעונה 5. שנה שעברה כבר ראיתי  את השאר. הפסקתי בעונה 7 כשהתפטרתי. היום סיימתי את 8.

התחושה היא מוזרה. זה עצוב שזה נגמר. שוב חלק נסגר. ופותח פתח אחר. אז ראיתי וצפיתי בזה כל כך הרבה זמן. מה היתה המשמעות של זה. מה למדתי, מה עשיתי תוך כדי חוץ מלראות פרק ועוד פרק, איך השעות הרבות תרמו לי?
אולי שמרו על שפיותי, אולי היו תירוץ לא לראות את הזמן שעובר. והוא עובר וזה כואב שהוא עובר וזה לא כואב. זה לא משנה. למה זה צריך להיות ככה?

כשהוא מת לכאורה בסוף הפרק חשתי לעצמי- אני לא מצטערת על כך. למה? לא כי אני לא אתגעגע. אלוקים יודע שהוא היה יותר מדמות בסדרה. יותר כמו חבר שניתק אותי מהצער שלי לצער שלו. אולי כי ידעתי שבמצב הזה אף אחד כולל הוא לא יכול להגיד שחייו היו ריקים. בשונה מווילסון שכל חייו היה רופא. רופא טוב, רופא אכפתי, נשוי, חוזר הביתה בערב, אוכל סיני, הולך להופעות וחוזר חלילה. סתם בעל מקצוע מאושר. האוס בשבילי היה האנטי תזה המושכת. זה שאני רציתי להיות. זה שמעיז לעשות הכל שמצליח לצאת מכל סיטואציה בעייתי, או שלא מצליח להיחלץ ממנה אבל לוקח את הסיכון ונושא באחריות- או שלא- כחלק מעובדות החיים.

אני פוחדת.אני שוכבת על הספה. הבוקר קמתי ב7. השתעממתי מלישון. עברתי מהמיטה לספה. באיזה שהוא שלב קמתי להכין קפה. אחרי זמן מה קמתי להכין לי קורנפלקס. ראיתי סרט ללימודים. מתוך השראה גם כתבתי חצי עומד להגשה למתרגל החמוד. ואז ראיתי את הפרק האחרון של העונה האחרונה של האוס.

ואז שכבתי על הספה, על הגב. ולא הרגשתי כלום. המחשבה על התאבדות גרמה לי כרגיל לדמיין את הסנריו בראש שלי, להוסיף התרחשויות, דמויות, קריאות לעזרה, קונפליקט, קצת צעקות, דרמה. הוספתי אביזרים מעניינים, דמיינתי יצירתיות מסויימת, ואז הפסקתי ונותרתי עם דופק קצת מואץ אבל עם סוף ידוע לסיפור. שוב, לא משהו מרגש.
הציפורים מצייצות. קלישאה נכון אבל יש גם כלב נובח. וזהו. אין כלום חוץ מזה. שום רעש שום דבר. רק אני שוכבת על הגב על הספה וחושבת- מה הלאה.

עוד פרק בחיים שלי נגמר. בכלל בזמן האחרון כל מיני דברים נגמרים. עשיתי הרבה ויאים. סיימתי את הסדרה, הבוקר שלחתי קורות חיים גם לאנשים שהפתדחתי לפני חודש לחשוב עליהם, ראיתי סרט ללימודים. התחתנתי- וי. ירח דבש קצר- וי. ירח דבש ארוך יותר שמצפים ומתכננים הרבה זמן- וי. לימודים לתואר שני- וי. חברה תומכת, יישוב קהילתי- וי. 2 חברות טובות- וי. בנוסף גם מאמינה באלוקים, בעלת מוטיבציה, חכמה, שנונה, בריאה ב"ה, משפחה אוהבת, בעל נהדר, תואר לא משו אבל בכל זאת תואר.

חבל ששום דבר מכל זה חסר משמעות. אני סובלת כנראה מפינוק יתר. או שאני לא סובלת ואני פשוט שוכבת על הגב ולא מוצאת לזה שום משמעות. שום משמעות בלימודים, בחתונה, בעבודה. אולי זה הזמן לילד?
רוח הכניסה לי חמצן לאף. זה נחמד. מעניין למה.
הפסקתי לנשום לפני שנתיים. מאז חזרתי למלא את הריאות בצורה שטחית במשך חודשיים. עכשיו שוב זה נגמר.
אני בת שנים ספורות מעניין למה כתוב אחרת בתעודת זהות.

אני כותבת בלוג. שאלוקים יעזור לי. כבר 13:00 בצהריים. ככה כבר כמה שנים. מעניין מתי היום ייגמר. מעניין מתי זה יפסיק להעציב אותי.
על האוס כדמות להשראה