יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

הטרור של ה"חסוי"

צלצול, צלצול, צלצול, מבט, מספר חסוי.
קפיצה, ניגוב קרם השוקולד על השמלה, "הלו?"
"הקרן לילדי עובדים נכים מסכנים חולים מובטלים, ללא השכלה עם בעיות מוטוריות וחוסר קממבר במקרר. אה, כן וגם אמא שלהן מתחתנת ואין כסף להכנסת כלה"
"אהה..שלום?"
"היי, תרצי לתרום לנו את כל הכסף שלך"
"אין לי"
"אולי לבעלך יש?"
"אולי"
"תשאלי אותו"
"הוא לא פה"
"טוב לא משנה, תני את מספר האשראי שלו וכבר ניצור איתו קשר."
"אה, אוקיי, מעולה. את רושמת?"
קליק, ניתוק, חזרה לפחזניות.
צלצול, צלצול, אמא שלי. נדבר יותר מאוחר. צלצול צלצול אמא שלו, אני חולה. צלצול הוא, נו מה? נדבר בבית.
צלצול צלצול מספר לא מזוהה.
"הלו?!!?!"
"שלום מדברים מקופת חולים שמעסיקה במחלקה אחת נאצים בדמות שירות לקוחות, רופאים אחיות וצלמי רנטגן ומלאכים בדמות שירות מכירות במחלקה אחרת, אני רואה שאת כבר מתקרבת לגיל הבלות וטרם עשית ביטוח סיעודי אצלנו למקרה, את יודעת, חס וחלילה, שלא יקרה לך כלום, אינשאללה תמותי, אבל למה שתיהי עול על הבעל, על הילדים, על המשפחה, חס וחלילה שלא יקרה כלום, כן? אבל לא חבל ככה לזרוק את החיים שלך?"
מבט אשם על הפחזניות ועל חבל התליה בפינה
"תראי, לא כל כך חשבתי על זה עדיין.."
"תסתכלי על עצמך שמנה!!! עוד כמה זמן את חושבת שתוכלי להישאר בבית ולמלא את עצמך בשומן רווי ושומן טרנס ושאר שומנים מגונים אחרים בלי לשאת בתוצאות! את אישה רעה, את אזרחית לא שווה, את לא מחזירה את השקעת מערכת החינוך בך! את לא תורמת למאמץ הכלכלי של המדינה, את נטל על חמותך, השכנה שונאת אותך! אפילו החתולים כבר לא מתקרבים לפח שלך! המוכרת במכולת כבר יודעת את השם שלך, הדוור קופץ לכוס קפה כל יום ואת עושה את העבודות השחורות של כל השכונה, כי לך ממילא יש מלא זמן פנוי והן נשים מצליחות. את הקרבן של הקולקטיב הקפיטליסטי. תתביישי לך זונה"
"אני מצטערת.."
"עכשיו מה מספר האשראי שלך..?"
נסיון התאבדות באמבטיה מלאה במלח ובועות, אולי בכל זאת היות הזה עוד עתיד להיגמר בטוב.
צלצול, השכנה שתקפוץ לי. צלצול השכנה שתקפוץ לי. צלצול, בעלה של השכנה שיקפוץ לי. צלצול אמא שלי, לא לוותר. צלצול האוניברסיטה, הבנק, ביטוח לאומי, וההיא ממשאבי אנוש. אני מוותרת.
"הלו..."
"תראי אני יודעת שעוד לא מצאת עבודה אבל אני רוצה להציע לך משהו שלא תוכלי לסרב לו. מ6 בבוקר עד 10 בלילה, כי צריך לקפל הכל אחכ את מבינה, בסופר פארם, את, בושם ועמוד, איך נשמע לך? 200 שח תעריף לכל היום וזיון מאחור מצד מנהל המשמרת אם תמצאי חן בעיניו. אפשרות קידום לזיון מקדימה אם תיהי ילדה ממש טובה, אז מה את אומרת? עדיין לא נואשת מספיק?"
"תודה.. תודה לך.."
נסיון התאבדות שני. דחיסת צ'יפס, שוקו, ביגלה וסלמון מול גוסיפ גירל. השפעות האוכל מרגיעות את הררי הבושה והמחדל בדמותי. על הספה גופתי כבר עשתה את כל העבודה עבור הצייר של המשטרה שבא לצייר קוי מתאר מסביב לגופות (עם מי שוכבים כדי להתקבל לעבודה הזאת? הגופות מקבלות את זה בהבנה?)
צלצול, צלצול, צלצול, צלצול, צלצול. נראה לי הגיעה הזמן להחליף מנגינה. "זיקוקים" אחד פרץ כלשהוא. עושה טוב. בזיקוקים ה17, אני מתפרצת.
"כן אמא, לא אמא, טוב אמא, זונה תרדי לי מהוריד מעכשיו אם את רוצה לדבר איתי תעברי קודם דרך הבן שלך, הוא היחיד שחייב לך משהו וגם זה לא הרבה. לא מעניין אותי לשלם את החוב. מה את אומרת? אה, אז תמסרי לו שידחף לתחת וישלח לי קבלה. לא מעוניינת, לכי תבדקי אולי אמא שלך תרצה לחתום לך. בוודאי, איך את רוצה את זה? בתשלומים עם ריבית? תפני ליועץ התקשורת שלי הוא כבר יסגור איתך. מה את אומרת? הוא רק גנח בטלפון? טוב אולי הוא צרוד נסי שוב עוד שעה ואז עוד שעתיים ואז מחר ועוד שבוע ועוד שנה. גם אני מאוכזבת ממך. אמא שלך כל כך רצתה שתיהי רופאה ובסוף יצאת מזריעת סוכני ביטוח, אני גם לא הייתי סולחת לעצמי. שלום? כן? איזה רב? בסדר תרשמי מספר אשראי. הלו? לא בבית. תבוא לפה נראה אותך גבר. כן זה תא קולי מזדיין!!! לא אל תרגיש צורך להשאיר הודעה!! בניגוד אליי יש לתא קולי שלי סטנדרטים!! אתה ילד! כן מאמי, אני אכין את הקציצות של אמא שלך, כן מאמי אני אשתדל לא לחשוב עליה כשאני טוחנת את העוף. ואל תשכח להביא לי צ'יפס למחר."
ערב. חור שחור. קולות גריסת קציצות ברגע. הספה זועקת לעזרה. אני דוחפת לה קצת ווליום, לי זה עזר.
צלצול, מספר חסוי. צלצול מספר חסוי. צלצול מספר חסוי. הספה מחזירה לי מבט אפאתי. בשלב הזה היא כבר לא תוכל לייעץ לי. היא בשיחה ערה עם הכריות. דורשת מהם נסיגה חד צדדית בתמורה לשאריות בייגלה.
יש לך הודעה חדשה. הכריות מסכמות שאני אפריד בינהם לבין הספה בתמורה להחלפה לצד הקריר שלהם אחת ל10 דקות מבלי שאבקש. יש לנו ראש פשע חדש בגזרת איקאה.
התא קולי מתחנן אליי. הוא מבטיח לי סנדוויץ' בתמורה לקוד. קוד קטנטן, רק 4 ספרות, נוווו בחיאת שמנה.
0000. שלום מדברים ממשרד האיש העשיר בתבל יש לנו משרה פנויה בשבילך בשירותי החברה. התפקיד כורך בהושטת גלילי נייר לבכירים הבאים לבקר ובניגובי טוסיק באופן לא סדיר. תנאים מסריחים, תוספת אשפה וחרדות. קיבלנו קורות חיים שלך. נשמח לזמן אותך לראיון. אנא הביאי איתך מגבונים לחים והמון מצב רוח. חזרי אלינו למספר.."
קליק.
תא קולי מלא. 

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

החמות שלי- שובו של הפאג'ר

החמות שלי היא אישה מתחשבת.
החמות שלי כל כך מתחשבת שהיא מטריחה את עצמה פעמיים בשבוע ובאה לבקר את הבן שלה האסיר. שבוי בידי אישה מטורפת.
החמות שלי נוסעת מרחק של שעה וחצי לכל כיוון, עולה בכבדות במדרגות ונאנחת, כי מי הבחורה השפויה שגרה בקומה ראשונה. מה היא תעשה כשיהיו לה חמישה ילדים, קניות והבן שלה קורא עיתון בסלון? היא נאנחת גם כי כואבת לה הברך. הכלה שלה לטענתה גם עושה פוליש במדרגות במיוחד לכבודה כדי לשבור לה את הראש. את זה כמובן אני שומעת כשהיא מדברת בדיסקרטיות של קרנף עם מזל/יפה/טובה/שפרה הבת המוצלחת שלה שמתקשרת כדי להתעדכן במימדי הזוועה.
החמות שלי אוהבת ביקורי פתע. היא כל כך מתחשבת שהיא אוהבת להגיע דקה אחרי שהוא חוזר הביתה ולא הספקת להרים מהספה והרצפה את התסכולים שלך מאותו היום.
היא מחייכת בסלחנות לקופסת הנוטלה הפתוחה, מרחרחת בעדינות את המטבח ואותי ובמבט של סבל אין קץ, עורכת לפני הבן שלה, בצלחת אחת ארוחת ערב.
היא עומדת לידו ומסתכלת עליו אוכל בעיניים דומעות.
היא ממלאת את המקרר והמקפיא בשניצל מטוגן, עוף מטוגן, בשר מטוגן, קציצות מטוגנות ותפוח אדמה מטוגן.
את הכרובית הלא מטוגנת, הפלפל, העגבניות, הסלמון המעושן, הקממבר, הפטריות, החלב 1% והלזניה מאתמול היא שמה באלגנטיות בתחתית שקית הזבל אותה היא לוקחת ושמה בעצמה בתחתית המכולה.

היא מתיישבת וממיינת את הכביסה לערימה שלי וערימה שלו. את הערימה שלי אני עתידה למצוא מתחת לישבנה כריפוד לעצמותיה. את הערימה שלו היא מקפלת ברוך ובאהבה אין קץ. דמעות בעיניה כשהיא נזכרת בסירובי להכניס מגהץ הביתה (כל מי שיש לו מגהץ בית יודע, זה מחייב!)

לבסוף היא מגניבה מבט לפינה בה אני יושבת מצונפת מחכה להושיט את הלחי השביעית.
"אז מה מצאת היום?" טון נחמד, מבטא נוטף פולניות ודבש. פרדוקס מטריף חושים בדיסונס הקוגנטיבי שלו.
"שלחתי קצת קורות חיים, הלכתי לראיון".
"אממ.. אז תגידי, במה את באמת עובדת?"
"אני לא."
"אה-אה. השאלה שלי, חמודה שלי אני בכוונה מדברת אליך במילים נורא איטיות כדי שגם כלה אוטיסטית תוכל להבין, מה באמת המקצוע שלך?"
"תראי, עשיתי תואר ראשון ועכשיו אני באמצע תואר שני בכלכלה/מנהל עסקים/סוציולוגיה/תקשורת/פילוסופיה/מדעי המדינה"
"אבל מה המקצוע שלך, אישה מטומטמת, מרעיבה לי את הבן, הורסת לו את החיים, את עוד תהרגי אותי ותקברי אותי לפני שתביאי לי נכדים, פקידה? מזכירה? חשפנית? דיילת קרקע? גננת?"
"אני.. אני  מתעסקת בכמה תחומים, אין איזה משהו אחד רק שאני יכולה לעשות"
"הבנתי" היא נאנחת, לא, היא לא תוכל לעזוב את העבודה שלה בזמן הקרוב בתור פקידה זוטרית לענייני נמלים במשרד לייצור אבטיחים עגולים, משרה אותה היא ממלאת בנאמנות כבר 30 שנה. קודם כל המשרד יקרוס בלעדיה. אז מה אם היא יותר חולה בבית מאשר במשרד? היא צריכה לפרנס את הבן שלה, לממן אותו, כי למה שמהנדס שמשלם שכר דירה נמוך ללא ילדים, משכנתא או רכב יוכל לאכול טוב כל עוד אישתו, טעות חייו, שיערות השיבה של המשפחה, המורדת, הבעייתית, מושא הרכילות של כל העיר שלה, יושבת בבית ומחפשת עבודה.
 "נשמה של אמא, חיים, עיניים, הבן שלי היקר אותו איבדתי לכוחות האופל, אני אחזור השבוע ואני אכין לך ממולאים של אמא. מטוגנים. כמו שאתה אוהב, טוב?"
ובחיוך שמצלק בכאב את פניה היא לוקחת את הנוכחות האוהבת והמתחשבת שלה החוצה.
כן, היא מודעת לזה שאני מודעת לזה ש"השבוע" הולך להתארך עד אין קץ.

החמות שלי

החמות שלי אישה טובה.
החמות שלי דואגת לי כשאין לי עבודה.
החמות שלי מתקשרת אליי פעמיים בשבוע לשמוע מה מצאתי. היא גם שולחת לי משרות בבזק בינלאומי/סלקום/פורקס  לטלמרקטינג/מכירות/ניהול תיקים/עובדת קבלן/זונת צמרת ומתפלאת למה אני לפחות לא מנסה? זה לדוברי שפות, יש אפשרויות קידום ובמיוחד זה לא כאילו את יכולה להיות עכשיו בררנית כשהבן שלי הוא היחידי שמביא הביתה כסף.
"היי חמות"
"היי כלה פרענקית שאני לא מבינה למה הבן שלי בחר בה ולא בעורכת דין/מהנדסת מחשבים/רופאה מבית טוב, מה שלומך?"
"מצויין, אני כל כך נהנית להיות בבית ולא לעשות כלום כל היום ולשחק אותה מסכנה כשהוא חוזר הביתה עד שהוא מסכים לעשות גם כביסה וכלים, כן כן, הבן שלך, הכל טוב?"
"מעולה, כואבת לי הרגל/השן/היד/הברך יש לי שיעול/וירוס/שפעת/דלקת, כולם מרחמים עליי ובנוסף לכל יש לי אותך על הראש"
"יופי, אני כל כך שמחה לשמוע שהכל כרגיל"
"תגידי, כלה סתומה שכנראה לא יודעת להשתמש בזיבינט, את מכירה אתר- אולג'ובס?"
"כן."
"את מחפשת שם?"
"כן ברור"
"כי שאלתי את אסתר/יפה/טובה/מזל הבת המוצלחת שלי והיא אומרת שיש שם מלא משרות ממש טובות שאפילו את תוכלי להתקבל אליהן."
"מממ..."
"בקיצור אני שולחת לך משרה במשרה חלקית במשרד של סרסור, אני בטוחה שיש לך את הכישורים הנדרשים."
"תודה לך חמות נערצת על שאת מועילה בטובך להתפנות מטיגון השניצל שלך מספיק זמן בשביל להושיט עזרה לאוכלת נבטים ומרעיבה בעלים"
"אז תשלחי להם קורות חיים טוב?"
"ברור"
קליק.

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

הצעה 2:
שולחת קו"ח וכו'.
יש! יש ראיון. מתרגשים, מתלבשים, יוצאים מוקדם.
השעה 10:00. הראיון ב11:00.
"היי! כבר יצאת?"
כן ברור, אני ליד הבניין משעה 10:00.
"כן, יצאתי כבר, יש עכשיו פקקים, לא רציתי לאחר".
"אה, תראי המראיין/הבוס הגדול/המעביד הראשי לא הגיע עדיין."
"אוקיי, בסדר, יש עוד שעה."
"אז זהו שכנראה הוא לא יגיע תוך שעה."
"אה.. מתי הוא צפוי להיות?"
"לא יודעת, אני לא המזכירה אני רק מעבירה לך כי הוא ביקש ממני."
"אה, אז אפשר לדבר עם המזכירה?"
"לא פה, אולי עוד חצי שעה תנסי אז."
קליק.
יש ציפורים בשמיים, מאגניב. לא חשבתי שי ציפורים בתל אביב. היי מגניב! הומלס מנגן בחלילית.
כעבור חצי שעה, גרון יבש ואוזניים צורמות-
"שלום, יש לי פגישה עם ביג בוס ב11:00 מתי הוא צפוי להגיע?"
"מי את?"
"אה, התקשרתם אלי מקודם, יש לי פשוט פגישה איתו"
"אמרתי לך! אני לא המזכירה! עוד לא הגיעה."
קליק.
11:15. אין אנשים ברחוב. מדי פעם עוברי אורח אלגנטיים עם תיק של עבודה עוברים לידי עם חיוך גדול ועושים לי "זין" עם היד.
"שלום, אה, יש לי פגישה עם הבוס..?"
"כן, טוב תראי המזכירה לא פה, הוא יהיה באזור 12:00".
"באיזה שעה בדיוק?"
"אזור 12:00. אין לתת לך שעה בדיוק. רוצה תחכי."
"אוקיי, לא, פשוט שאני אדע אם להישאר באזור.."
"תעשי איך שאת חושבת."
קליק.
אני זונת חיפוש עבודה.
אני נשכבת על הכביש ונותנת לציפורים לחרבן עליי ולמוניות לדרוס אותי. למזל טוב.
12:00
"היי, הבוס כבר הגיע?"
"לא" הוא עם המאהבת, הוא הבטיח לה לבוא להופעה/פתיחת תערוכה/שיעור זמרה שלה או כל תחביב אחר שמתפחות מאהבות. הוא לא הגיע כי הוא אכל פיצה עם אשתו. עכשיו היא כועסת. אז עכשיו הם קונים צמיד בקומה 40 במגדל היהלום.
"מתי הוא יהיה?"
"אולי באזור 13:00".
"אז מה אני אמורה לעשות?? (היי, בלי עצבים גבירתי! תגידי תודה שיש לנו כסף שבאמצעותו אנחנו יכולים להשפיל מחפשי עבודה, כי לנו יש ולך אין), אני פה מ11:00 מחכה (לא רוצה להישמע נואשת או משהו..)
"רוצה לקבוע ליום אחר?"
"אני אחכה, תודה" אני מסתובבת שתוכלו להשתין לי גם על הגב, פספסתם שם נקודה.
13:00
מגיעה למשרדים.
"היי!" חיוך גדול, רק התעוררתי, אכלתי ארוחת בוקר טובה, מניקור פדיקור והנה אני רגועה ונינוחה מוכנה לראיון.
"היי, הוא עוד לא הגיע, רוצה ופל?"
"לא תודה, מים זה בסדר".
13:35
"אה, הנה אתה, הבחורה פה מחכה לך" חיוך גדול וואלה, אולי תמצצי לי?
"היי" חיוך מבוייש, תודה שהסכמת לי לבוא.
מתהלך, מפלרטט, נכנס לפגישה
"טוב כנסי, אילנה, תכיני לי תה!"
אילנה נכנסת עם תה וופל.
"איכס אילנה שמת סוכר? נו באמת. רוצה את התה?" תסתפקי בשאריות שלי יחד עם פרצוף זה ממש מגעיל ואת גם שמנה , אבל אם בא לך תזרמי.
"לא, תודה".
"טוב אילנה קחי את זה מפה ותעשי לי חדש".
"סליחה, אני צריך לעשות כמה טלפונים. אז מי את?" אני.. כן, שלום, לא העברתם לי  את האנשי קשר למכשיר! עסקתי בעבר.. סליחה? הייתם אמורים לספק את זה כבר שלשום, אני מבטל את התשלום! אני כרגע מחפשת.. כן, בוא תראה את חדר הפגישות שלנו, יש לנו מערכות הפעלה מובנות. וזהו בגדול.. מה עוד תרצה לדעת? מה אמרת?
"אה, טוב תראי, את בחורה יפה אין סיבה שלא תצליחי נכון?"
"אה.." חיוך זנותי או הבעה מאופקת של מקצועית? הבעה מאופקת.
"טוב תשלחי לי קו"ח ונראה מה אני יכול לעשות בשבילך". שיט, אחורה פני! חיוך זנותי, מהר!
"שלחתי לך לפני שבאתי, בגלל זה זימנת אותי לא?"
"אה כן, לא חשבתי על מזהו, טוב נראה כבר תיהי איתי בקשר שבוע הבא" לאאא! מאוחר מדי! להתכופף מהר, מחשוף! מחשוף!
"אוקיי, אם תרצה אני מוכנה גם בהתנדבות כמה זמן, אתה יודע, שתתרשם מהעבודה שלי"
"טוב דברי איתי שבוע הבא, יש לי כמה פגישות.."
"טוב, תודה רבה שהקדשת לי זמן.."
"אילנה מה עם התה?"
שבוע, שבועיים, אין עם מי לדבר בצד השני. המאהבת, שוב נעלבה, והוא לוקח אותה סיבוב בקפריסין.



יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

הצעה 1:

שולחת קו"ח, שולחת קו"ח, שולחת קו"ח.. מעבד.. מעבד.. סוף סוף צלצול!
"שלום?"
"שלום! את שלחת לנו קו"ח בקשר למשרה (מטיילת עם בע"ח, מארגנת פעילויות בקתדרלה המרכזית בירושלים, שוטפת מטבעות בבנק, מאכילה את התנינים ברשת לקוסט..לבחירה)?
"כן ?!?!?! (םליז, פליז, פליז כן!!!)
"יופי, תראי.. בואי דברי איתי עוד שעתיים ו18 דקות, פשוט בדיוק נכנסתי ל (קופת חולים, לבקר את חמותי, לקחת את הילד מהגן, לבית מלון עם קוקי המאהבת שלי, לפגישה עם מישהו חשוב שצריך לדבר איתי על כמה אנחנו חשובים)
"אוקיי.."
"אוקיי, יופי.. ממממ ביי".
כעבור שעתיים ו17 דקות.
"היי.. בקשר למשרה..?"
"אה נכון בדיוק קטעו אותנו מקודם (את יודעת איך זה ילדים/אנשים חשובים/מאהבת, צחוק קצר מצפה לתגובה, קול של חנק קל מצידי), בקיצור רק רציתי להגיד לך שאת פשוט לא מתאימה כי אני מחפש מישהי עם נסיון (בבע"ח עם מחזור חיים ממוצע, מפרטי הצליבה של ישו, במציצות זריזות מתחת לשולחן, בשמירה על הילדים בזמן שאני מבלה עם אנשים חשובים יותר ממני בנסיון לייצר הרבה כלום). אוקיי?"
"אוקיי.." קליק..

המשך יבוא..

יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

הפרק האחרון של העונה האחרונה


היום ראיתי את הפרק האחרון בעונה האחרונה של האוס. זה לא דבר של מה  בכך.. לאורך השנים סיימתי לראות הרבה פרקים אחרונים של עונות אחרונות של סדרות. אני חושבת שלהאוס היתה משמעות מיוחדת עבורי. קודם כל אני רואה את הפרקים ואת העונות קרוב ל5 שנים. אני מרגישה שהוא ליווה אותי תקופה ארוכה מספיק בשביל שאני אזכור אותו משתלב בפאזל של השנים האלו. עצרתי בעונה ה4 כשטסתי להודו. בחתונה שלי הייתי בעונה 5. שנה שעברה כבר ראיתי  את השאר. הפסקתי בעונה 7 כשהתפטרתי. היום סיימתי את 8.

התחושה היא מוזרה. זה עצוב שזה נגמר. שוב חלק נסגר. ופותח פתח אחר. אז ראיתי וצפיתי בזה כל כך הרבה זמן. מה היתה המשמעות של זה. מה למדתי, מה עשיתי תוך כדי חוץ מלראות פרק ועוד פרק, איך השעות הרבות תרמו לי?
אולי שמרו על שפיותי, אולי היו תירוץ לא לראות את הזמן שעובר. והוא עובר וזה כואב שהוא עובר וזה לא כואב. זה לא משנה. למה זה צריך להיות ככה?

כשהוא מת לכאורה בסוף הפרק חשתי לעצמי- אני לא מצטערת על כך. למה? לא כי אני לא אתגעגע. אלוקים יודע שהוא היה יותר מדמות בסדרה. יותר כמו חבר שניתק אותי מהצער שלי לצער שלו. אולי כי ידעתי שבמצב הזה אף אחד כולל הוא לא יכול להגיד שחייו היו ריקים. בשונה מווילסון שכל חייו היה רופא. רופא טוב, רופא אכפתי, נשוי, חוזר הביתה בערב, אוכל סיני, הולך להופעות וחוזר חלילה. סתם בעל מקצוע מאושר. האוס בשבילי היה האנטי תזה המושכת. זה שאני רציתי להיות. זה שמעיז לעשות הכל שמצליח לצאת מכל סיטואציה בעייתי, או שלא מצליח להיחלץ ממנה אבל לוקח את הסיכון ונושא באחריות- או שלא- כחלק מעובדות החיים.

אני פוחדת.אני שוכבת על הספה. הבוקר קמתי ב7. השתעממתי מלישון. עברתי מהמיטה לספה. באיזה שהוא שלב קמתי להכין קפה. אחרי זמן מה קמתי להכין לי קורנפלקס. ראיתי סרט ללימודים. מתוך השראה גם כתבתי חצי עומד להגשה למתרגל החמוד. ואז ראיתי את הפרק האחרון של העונה האחרונה של האוס.

ואז שכבתי על הספה, על הגב. ולא הרגשתי כלום. המחשבה על התאבדות גרמה לי כרגיל לדמיין את הסנריו בראש שלי, להוסיף התרחשויות, דמויות, קריאות לעזרה, קונפליקט, קצת צעקות, דרמה. הוספתי אביזרים מעניינים, דמיינתי יצירתיות מסויימת, ואז הפסקתי ונותרתי עם דופק קצת מואץ אבל עם סוף ידוע לסיפור. שוב, לא משהו מרגש.
הציפורים מצייצות. קלישאה נכון אבל יש גם כלב נובח. וזהו. אין כלום חוץ מזה. שום רעש שום דבר. רק אני שוכבת על הגב על הספה וחושבת- מה הלאה.

עוד פרק בחיים שלי נגמר. בכלל בזמן האחרון כל מיני דברים נגמרים. עשיתי הרבה ויאים. סיימתי את הסדרה, הבוקר שלחתי קורות חיים גם לאנשים שהפתדחתי לפני חודש לחשוב עליהם, ראיתי סרט ללימודים. התחתנתי- וי. ירח דבש קצר- וי. ירח דבש ארוך יותר שמצפים ומתכננים הרבה זמן- וי. לימודים לתואר שני- וי. חברה תומכת, יישוב קהילתי- וי. 2 חברות טובות- וי. בנוסף גם מאמינה באלוקים, בעלת מוטיבציה, חכמה, שנונה, בריאה ב"ה, משפחה אוהבת, בעל נהדר, תואר לא משו אבל בכל זאת תואר.

חבל ששום דבר מכל זה חסר משמעות. אני סובלת כנראה מפינוק יתר. או שאני לא סובלת ואני פשוט שוכבת על הגב ולא מוצאת לזה שום משמעות. שום משמעות בלימודים, בחתונה, בעבודה. אולי זה הזמן לילד?
רוח הכניסה לי חמצן לאף. זה נחמד. מעניין למה.
הפסקתי לנשום לפני שנתיים. מאז חזרתי למלא את הריאות בצורה שטחית במשך חודשיים. עכשיו שוב זה נגמר.
אני בת שנים ספורות מעניין למה כתוב אחרת בתעודת זהות.

אני כותבת בלוג. שאלוקים יעזור לי. כבר 13:00 בצהריים. ככה כבר כמה שנים. מעניין מתי היום ייגמר. מעניין מתי זה יפסיק להעציב אותי.
על האוס כדמות להשראה