יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

החמות שלי- שובו של הפאג'ר

החמות שלי היא אישה מתחשבת.
החמות שלי כל כך מתחשבת שהיא מטריחה את עצמה פעמיים בשבוע ובאה לבקר את הבן שלה האסיר. שבוי בידי אישה מטורפת.
החמות שלי נוסעת מרחק של שעה וחצי לכל כיוון, עולה בכבדות במדרגות ונאנחת, כי מי הבחורה השפויה שגרה בקומה ראשונה. מה היא תעשה כשיהיו לה חמישה ילדים, קניות והבן שלה קורא עיתון בסלון? היא נאנחת גם כי כואבת לה הברך. הכלה שלה לטענתה גם עושה פוליש במדרגות במיוחד לכבודה כדי לשבור לה את הראש. את זה כמובן אני שומעת כשהיא מדברת בדיסקרטיות של קרנף עם מזל/יפה/טובה/שפרה הבת המוצלחת שלה שמתקשרת כדי להתעדכן במימדי הזוועה.
החמות שלי אוהבת ביקורי פתע. היא כל כך מתחשבת שהיא אוהבת להגיע דקה אחרי שהוא חוזר הביתה ולא הספקת להרים מהספה והרצפה את התסכולים שלך מאותו היום.
היא מחייכת בסלחנות לקופסת הנוטלה הפתוחה, מרחרחת בעדינות את המטבח ואותי ובמבט של סבל אין קץ, עורכת לפני הבן שלה, בצלחת אחת ארוחת ערב.
היא עומדת לידו ומסתכלת עליו אוכל בעיניים דומעות.
היא ממלאת את המקרר והמקפיא בשניצל מטוגן, עוף מטוגן, בשר מטוגן, קציצות מטוגנות ותפוח אדמה מטוגן.
את הכרובית הלא מטוגנת, הפלפל, העגבניות, הסלמון המעושן, הקממבר, הפטריות, החלב 1% והלזניה מאתמול היא שמה באלגנטיות בתחתית שקית הזבל אותה היא לוקחת ושמה בעצמה בתחתית המכולה.

היא מתיישבת וממיינת את הכביסה לערימה שלי וערימה שלו. את הערימה שלי אני עתידה למצוא מתחת לישבנה כריפוד לעצמותיה. את הערימה שלו היא מקפלת ברוך ובאהבה אין קץ. דמעות בעיניה כשהיא נזכרת בסירובי להכניס מגהץ הביתה (כל מי שיש לו מגהץ בית יודע, זה מחייב!)

לבסוף היא מגניבה מבט לפינה בה אני יושבת מצונפת מחכה להושיט את הלחי השביעית.
"אז מה מצאת היום?" טון נחמד, מבטא נוטף פולניות ודבש. פרדוקס מטריף חושים בדיסונס הקוגנטיבי שלו.
"שלחתי קצת קורות חיים, הלכתי לראיון".
"אממ.. אז תגידי, במה את באמת עובדת?"
"אני לא."
"אה-אה. השאלה שלי, חמודה שלי אני בכוונה מדברת אליך במילים נורא איטיות כדי שגם כלה אוטיסטית תוכל להבין, מה באמת המקצוע שלך?"
"תראי, עשיתי תואר ראשון ועכשיו אני באמצע תואר שני בכלכלה/מנהל עסקים/סוציולוגיה/תקשורת/פילוסופיה/מדעי המדינה"
"אבל מה המקצוע שלך, אישה מטומטמת, מרעיבה לי את הבן, הורסת לו את החיים, את עוד תהרגי אותי ותקברי אותי לפני שתביאי לי נכדים, פקידה? מזכירה? חשפנית? דיילת קרקע? גננת?"
"אני.. אני  מתעסקת בכמה תחומים, אין איזה משהו אחד רק שאני יכולה לעשות"
"הבנתי" היא נאנחת, לא, היא לא תוכל לעזוב את העבודה שלה בזמן הקרוב בתור פקידה זוטרית לענייני נמלים במשרד לייצור אבטיחים עגולים, משרה אותה היא ממלאת בנאמנות כבר 30 שנה. קודם כל המשרד יקרוס בלעדיה. אז מה אם היא יותר חולה בבית מאשר במשרד? היא צריכה לפרנס את הבן שלה, לממן אותו, כי למה שמהנדס שמשלם שכר דירה נמוך ללא ילדים, משכנתא או רכב יוכל לאכול טוב כל עוד אישתו, טעות חייו, שיערות השיבה של המשפחה, המורדת, הבעייתית, מושא הרכילות של כל העיר שלה, יושבת בבית ומחפשת עבודה.
 "נשמה של אמא, חיים, עיניים, הבן שלי היקר אותו איבדתי לכוחות האופל, אני אחזור השבוע ואני אכין לך ממולאים של אמא. מטוגנים. כמו שאתה אוהב, טוב?"
ובחיוך שמצלק בכאב את פניה היא לוקחת את הנוכחות האוהבת והמתחשבת שלה החוצה.
כן, היא מודעת לזה שאני מודעת לזה ש"השבוע" הולך להתארך עד אין קץ.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה